אי אפשר עוד למדוד כוח רק לפי מספר המטוסים, הטילים, ספינות המלחמה, הבסיסים והתקציב הצבאי. אין פירוש הדבר שהכוח הצבאי הפך לפחות חשוב; להפך, המלחמה המתנהלת הוכיחה שהיכולת הצבאית עדיין מהווה את התנאי הראשון להישרדות. הבעיה מתחילה כאשר נוצר פער בין "להחזיק בכוח" לבין "להפוך את הכוח לתוצאה פוליטית".
המלחמה שהחלה ב־28 בפברואר 2026 ונכנסה כעת לחודש השביעי, עדיין נמשכת. לכן מוקדם לדבר על תוצאותיה הסופיות. אך עוד בטרם הסתיימה, המלחמה הציבה בפני מערב אסיה שאלה בסיסית: כאשר מעצמה צבאית נכנסת למלחמה ממושכת, עד כמה היא יכולה לשאת את העלויות הצבאיות, הכלכליות והפוליטיות שלה ובו בזמן להשיג את יעדיה?
העלות שכבר אינה ניתנת להסתרה
על פי דו״ח עדכני של משרד התקציב של הקונגרס האמריקאי, עלות המלחמה עבור משרד ההגנה האמריקאי חצתה את רף 38 מיליארד הדולר עד 1 באוגוסט, ואם רמת העימות הנוכחית תימשך, יתווספו לכך מדי חודש כ־2 עד 3 מיליארד דולר נוספים. אותו דו״ח מצביע גם על לחץ המופעל על מאגרי התחמושת ועל מערכות ההגנה האמריקאיות.
המספרים הללו לבדם אינם קובעים את תוצאות המלחמה. אך הם חושפים עובדה חשובה: הכוח, גם ברמה הגבוהה ביותר, אינו בלתי מוגבל. בסופו של דבר, כל פעולה צבאית נמדדת בזמן, במלאים, בכלכלה וביכולת להמשיך לאורך זמן.
מהזירה הצבאית לזירת קבלת ההחלטות
ארצות הברית דיברה על מטרות כגון החלשת יכולות הטילים והצי של איראן ומניעת השגת נשק גרעיני בידי איראן. אך במלחמה שעדיין נמשכת, מספר המטרות שהושמדו אינו יכול לבדו לשמש מדד מספק לעוצמה. השאלה המרכזית היא האם הצד השני ייאלץ בסופו של דבר לקבל החלטות בנוגע לביטחונו, למדיניות החוץ שלו ולעתידו בהתאם לרצונו של התוקף או לא. כאן עובר מושג הכוח מ"יכולת להכות" ל"יכולת להשפיע".
איראן גם לא נכנסה למלחמה הזו בתנאים שבהם היא ניתנת להשוואה לארצות הברית מבחינה כלכלית וטכנולוגית. לכן, השוואה גרידא בין מצבורי הנשק של שני הצדדים מחסירה חלק מהמציאות. השאלה האסטרטגית היא עד כמה מדינה הנתונה ללחץ כבד יכולה לשמור על יכולת התגובה שלה, על עצמאות קבלת ההחלטות ועל יכולת השיקום שלה.
אם יכולת זו נותרת בעינה, משוואת המלחמה נעשית מורכבת יותר. הצד השני כבר אינו מתמודד רק עם יעד צבאי; הוא מתמודד עם מדינה שעדיין מסוגלת לקבל החלטות, לייצר עלויות, לשקם את יכולותיה ולהפוך גם את הזמן לחלק מהמשוואה.
במצב כזה, הכוח אינו מוגדר רק ברגע השיגור; הוא מוגדר גם ביכולת להמשיך ולגרום לצד השני לחשב מחדש את צעדיו.
הורמוז; גאוגרפיה שהפכה לאסטרטגיה
מצר הורמוז במלחמה הזו אינו רק נתיב מים; הוא מעבדה להבנת הקשר בין גאוגרפיה, כוח צבאי והכלכלה העולמית. דיווחים מה־15 ומה־16 בספטמבר מצביעים על המשך הירידה החדה בהיקף התנועה הימית במעבר זה.
חשיבותו של הורמוז טמונה בדיוק כאן. נקודה גאוגרפית אחת יכולה להעביר את השפעתה משדה הקרב אל מחירי האנרגיה, הביטוח, התחבורה ושרשראות האספקה במקומות המרוחקים מאוד ממנו.
לכן אי אפשר לראות בהורמוז רק "מנוף לחץ בזמן מלחמה". הניסיון הנוכחי מראה שגאוגרפיה, כאשר היא מתחברת ליכולת צבאית, לאנרגיה, לכלכלה ולדיפלומטיה, יכולה להפוך לחלק מארכיטקטורת הכוח.
באב אל-מנדב; כשהזירה רחבה יותר מהמפה
באב אל-מנדב משלים את אותו היגיון בצדו האחר של מערב אסיה. ההתפתחויות בתימן והתגברות המתיחות בחופי ים סוף הראו שגם ביטחונו של נתיב מים זה אינו מנותק מהתפתחויות מלחמת איראן–ארה״ב.
הורמוז בדרום המפרץ הפרסי ובאב אל-מנדב בכניסה לים סוף אינם שתי נקודות נפרדות; הם שני צמתים ברשת אחת. מנקודת מבט זו, מערב אסיה אינה עוד אוסף של משברים עצמאיים. אנרגיה, ספנות, בסיסים צבאיים, כלכלה, דיפלומטיה וגאוגרפיה מחוברים זה לזה בשרשרת אחת.
ייתכן שזהו אחד השינויים החשובים ביותר במושג הכוח במלחמה הנוכחית: את יכולת ההשפעה של שחקן כבר אי אפשר למדוד רק בגבולותיו הגאוגרפיים.
הצעד הבא; מניסיון המלחמה לארכיטקטורה של העתיד
המלחמה עדיין לא הסתיימה, אך תכנון היום שאחריה אינו יכול להידחות עד ליום שבו המלחמה תסתיים. השאלה העומדת בפני איראן בעתיד אינה רק שיקום הציוד שנפגע; השאלה החשובה יותר היא כיצד להפוך את ניסיון המלחמה הזו להיגיון יציב ומתמשך של עוצמה לאומית.
היגיון זה צריך להתבסס על כמה יסודות: חוסן כלכלי, ביזור ושיקום מהיר של יכולות חיוניות, חיזוק שרשראות האספקה, שימור ופיתוח ההרתעה, והפיכת היכולות הגאוגרפיות למנופי כוח כלכליים ודיפלומטיים.
המטרה גם לא צריכה להיות רק היכולת להגיב במלחמה הבאה. המטרה הגבוהה יותר היא שאף מתקפה לא תוכל לשלול מהמדינה את יכולת קבלת ההחלטות האסטרטגיות שלה.
כאן גם ההון החברתי, הלכידות הלאומית והאמונות של עם יוצאים משולי הניתוח הצבאי. במלחמות ממושכות, מה שמאפשר למדינה להמשיך בדרך אינו רק מספר הטילים והמטוסים; אלא גם יכולת הסיבולת, התקווה, הלכידות והמשמעות שהחברה מוצאת בעמידתה. ברמה הזו, האמונה בהבטחות האלוהיות אינה מובנת כתחליף לעוצמה חומרית, אלא כחלק מהבסיס הערכי־רוחני לחוסנה של אומה.
המלחמה עדיין לא הסתיימה ותוצאותיה הסופיות אינן ברורות. אך עובדה אחת ניתנת כבר היום לצפייה: במערב אסיה, הכוח בעתיד לא יהיה שייך בהכרח למדינה שמחזיקה ביותר כלי נשק; הכוח יהיה בידי השחקן שיוכל להפעיל יכולת צבאית, גאוגרפיה, כלכלה, חוסן ודיפלומטיה במסגרת היגיון אחד ומשולב, לייצר עלויות, לשאת בעלויות, ובעיקר לשמור על עצמאות קבלת ההחלטות שלו.
במשוואה הזו, הזמן אינו רק גורם של שחיקה; עבור שחקן בעל חוסן, הוא יכול להפוך למקור כוח ולשנות את החישובים.
מנקודת מבט זו, המלחמה הנוכחית אינה רק מבחן של עוצמה צבאית; היא מבחן לשאלה מי יוכל לעצב מתוך המלחמה את כללי הכוח של המחר.
ואולי זהו ההבדל החשוב ביותר: כוח אמיתי אינו רק היכולת לשנות את שדה הקרב; הוא היכולת להפוך את ניסיון שדה הקרב לארכיטקטורה של העתיד.